פסק-דין בתיק עת"מ 39713-03-13

העתירה בתמצית:

בפני עתירה המופנית כנגד החלטת המשיב מיום 6/2/13, החלטה שהתקבלה ע"י מנהלת לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בחיפה, אשר דחתה ערר שהגישו העותרים על החלטה מיום 24/12/12, ולפיה נדחתה הבקשה להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל מכוח קשר זוגי וחיים משותפים עם העותר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה, בכפוף להערות שיפורטו.

רקע עובדתי:

העותר 2 הוא אזרח ישראלי, אלמן. העותרת 1 היא אזרחית הפיליפינים, נשואה במדינתה. העותרת שוהה בישראל כחוק באשרת ב/1 ומועסקת כעובדת סיעודית. העותרים פנו ביום 11/11/12 בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל מכוח נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג ישראלים (להלן: " הנוהל").

העותרים הבהירו כי לעת הזו העותרת אינה מתגוררת עם העותר, מאחר והיא מחויבת לשהות אצל המטופלת. למעשה העותרת מגיעה לביקורים אצל העותר רק בימי החופש שלה. העותרים הבהירו כי הם מתכוונים למסד את הקשר ביניהם, אלא שאינם רוצים לעבור על החוק. בהתאם, ממשיכה העותרת להתגורר אצל המטופלת, כאשר הקשר הזוגי עם העותר מתממש בסופי השבוע בהם היא זכאית לחופשה. עוד הבהירו העותרים כי העותרת נשואה בפיליפינים, ואולם לדבריה היא ובעלה פרודים מזה שנים, אלא שלא הסדירו את ניתוק קשר הנישואין שביניהם.

המשיב בחן את הבקשה וקבע בהחלטה מיום 24/12/12, כי העותרים אינם מנהלים תא זוגי משותף ואינם חיים ביחד. בנסיבות אלו, כאשר לעת הזו הם אינם מנהלים חיים משותפים, וגם אם כוונתם לעשות זאת בעתיד, אין הם עונים לנדרש בהתאם לנהל ומכאן שלא ניתן לתת לעותרת מעמד מכוח קשר זוגי לאזרח ישראלי.

בהתאם נדחתה בקשתם של העותרים וכן נדחה הערר שהוגש על ההחלטה הנ"ל. מכאן העתירה שבפני.

הערה מקדימה:

ההודעה על ההחלטה מיום 24/12/12 וההודעה על ההחלטה בערר נמסרו לעותרים ע"י הגב' אביבה רוזן, מרכזת האשרות בלשכת מרשם האוכלוסין. צוין כי הערר נדון ע"י מנהלת הלשכה, ואולם לא צוין בבירור זהות הגורם שהחליט את ההחלטה המקורית, כמו גם ההחלטה שהתקבלה בערר. ראוי היה שזהות הגורם המחליט תצוין בצורה ברורה כדי להסיר, ולו למראית עיין, את החשש שהגורם המחליט בהחלטה המקורית הוא גם זה שדן בערר.

החלטת המשיב:

לגופו של עניין, החלטת המשיב אינה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בטרם אתייחס להחלטה, נזכיר את הכללים החלים על הנושא שבפני והיקף התערבותו של בית המשפט המנהלי בהחלטות המשיב.  

הכלל החולש על המסגרת הדיונית בעניין שבפני הוא, כי שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר ובימ"ש אינו נוהג להתערב בו [ראו: עע"ם  7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים - מנהל האוכלוסין ואח', (ניתן ביום 2.7.08); בג"ץ 1905/03 ראגח עכל נ' מדינת ישראל - שר הפנים  (ניתן ביום 5.12.10) ופסקי הדין שאוזכרו שם]. " בכך בא לידי ביטוי העקרון - המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות - כי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב" [בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6), 289 (2002)].

החלטות משרד הפנים אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. משמעותה של הפעלת ביקורת שיפוטית איננה המרת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו של בית המשפט, ואף לא בחינה של השאלה אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה יותר מזו שנתקבלה על-ידי הרשות. הביקורת השיפוטית מתמצה בשאלה אם שיקול הדעת הופעל בהתאם לכללי המשפט המנהלי. כלל יסוד בהליך המנהלי הוא כי אין ביהמ"ש לעניינים מנהליים מציב את שיקוליו במקום שיקולי הרשות המנהלית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם ההחלטה סבירה, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות ואם לא נפל בה פגם המצדיק התערבות. ראו:

בג"צ 376/81 משה לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ו-2 אח' , פ"ד ל"ו(2), 449;

בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית , פ"ד מ"ה(3), 678;

בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח' , פ"ד מח(4), 778;

בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל , (ניתן ביום 15.4.07).